החלטה בתיק מ"ת 1992-12-11 - פסקדין

האישום

1.     לפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

2.     נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו, שני אישומים ובהם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות וניסיון לשוד בנסיבות מחמירות.

3.     על פי כתב האישום, המשיב ביחד עם אחר, בשני מועדים שונים, ביצעו, וניסו לבצע, מעשה שוד של שליח פיצה שהגיע למקום אליו הזמינו פיצה. לפי האישום הראשון, ביום 23.6.11, סמוך לשעה 23:00, התקשרו הנאשם ושותפו, שזהותו אינה ידועה (להלן:   "השותפים") לפיצריית "גוטה"  והזמינו פיצה לכתובת הנמצאת ברחוב באזל 49 בבאר שבע. השותפים חיכו לשליח שהגיע למקום כשהם אורבים לו בחדר מדרגות, רעולי פנים. נטען כי הצמידו לגופו סכינים אחזו בצווארו אזקו אותו באזיקונים ונטלו ממנו כסף, טלפון ורישיונות האופנוע. האישום השני עניינו דומה והתרחש כשבועיים לאחר האירוע הראשון, ביום 7.7.11 סמוך לשעה 22:20. הפעם התקשרו הנאשם ושותפו לפיצה "דומינוס", סניף באר-שבע, והזמינו פיצה לרחוב באזל 61. שליח הפיצה הגיע למקום כשהוא נושא עליו "פאוץ'" ובו סכום של כ- 1000 ש"ח. השותפים באותה העת, כמו בשוד הראשון, היו רעולי פנים, איימו עליו לפגוע  בגופו ובמטרה להפחידו אמרו לו "זה שוד, תהיה בשקט". כאשר המתלונן הבחין בכך, הוא נבהל והצליח להימלט מהמקום.

4.     יוקדם ויוער כי האירועים המתוארים לעיל, שבגינן הוגש כתב האישום, התרחשו לפני מעצרו של המשיב בתיק אחר בו הוגש נגדו כתב אישום עם בקשה למעצר עד תום הליכים, בעבירות ביצוע שוד בבנק הדואר. בעקבות שוד בנק הדואר נערך בביתו של המשיב חיפוש ונתפס כרטיס SIM של חברת פרטנר (אורנג') ממנו בוצעו לכאורה השיחות בניסיון השוד המתואר באישום השני. עוד יש לציין כי המשיב שוחרר באותו תיק למעצר בית, בטרם גובשו הראיות והמשיב נעצר בתיק זה.

5.     הסנגור חולק על קיומן של ראיות לכאורה בתיקנו. לשיטתו, יש כרסום בראיות שהן ראיות נסיבתיות וחלשות, ואינן מספיקות כדי לקשור את המשיב למעשי השוד.

6.     ראיות התביעה למעשה השוד באישום הראשון מבוססות על ממצא דנ"א של המשיב אשר נמצא על גבי האזיקונים באמצעותם נכפת המתלונן עת ביצוע השוד, ופלט שיחות הטלפון הנייד ממנו חייג המשיב לפיצרייה להזמנות הפיצה. התביעה מסתמכת גם על ראיות תומכות בדמות איכון הטלפון, התנהגות המשיב בעת הולכה לזירה וכן שתיקתו בחקירה. ביחס לאישום השני מצביעה התביעה על כך שמספר הטלפון שנמסר למי שקיבל את הזמנת הפיצה שנשלחה אל מקום השוד שייך למספר SIM המנוי בחברת פרטנר, כאשר כרטיס ה SIM המתאים  נתפס בביתו של המבקש, הדמיון בפרטים לאישום הראשון וכמובן שגם כאן רלוונטית השתיקה בחקירה.

טענות הסנגור ביחס לראיות

7.     הסנגור טוען כי הראיה המרכזית ביחס לאירוע הראשון הינה ראיית הדנ"א שנתפסה. אולם ראייה זו הושמדה בחודש ספטמבר עת הוחלט לסגור את התיק תחת העילה "עבריין לא נודע". לטענתו, אין צילום, לא של האזיקון ולא של מקום תפיסתו. לשיטתו, האזיקון הוא חפץ נייד ולא הוכח כי הדנ"א של הנאשם הגיע אליו במקום ובשעות התרחשות השוד. לדבריו, המשיב עובד כ"משלוחן מסעדות" בבאר-שבע ועיסוקו דורש אחזקת אזיקונים לקשירת התיבה הנמצאת על האופנוע. באזיקונים אלה מתחלק המשיב גם עם משלוחנים אחרים. לפיכך, אין בהימצאותו של הדנ"א על האזיקון כדי להוביל למסקנה כי המשיב ביצע את השוד.

8.     הסנגור טוען עוד לאי התאמה בזמנים של שיחות הטלפון המיוחסות למשיב. שכן, על פי אמרת הקרבן, השוד היה בשעה 23:20, הזמנת הפיצה הרלוונטית הייתה בשעה 23:05, וטלפון חוזר היה בשעה 23:31, היינו אחרי השוד. שואל הסנגור, אם מדובר בשודד, מדוע יתקשר המשיב לפיצרייה לאחר השוד?  עוד עולה כי בשעות 23:16 עד 23:27, היו שיחות טלפון של המשיב לפיצרייה נוספת, מדוע יתקשר בעת ביצוע השוד או אחריו מיד לפיצרייה אחרת?

9.     לעניין ההולכה ברחוב באזל, בו על פי טענת החוקר פנה המשיב שמאלה למקום ביצוע השוד מבלי שנרמז לו על כך, טוען הסנגור כי בפועל המשיב אכן נרמז לגבי כיוון ההתקדמות ולפיכך אין בתנועותיו כל התנהגות מחשידה.

10. לעניין האישום השני, מספר הטלפון ממנו בוצעה הזדמנת הפיצה באירוע השני היה כרטיס ה-SIM של חברת פרטנר שנתפס בדירת המשיב. הסנגור טוען, כי הכרטיס נתפס בדירת המשיב שבועיים לאחר ניסיון השוד. לפיכך, לדבריו, לא ניתן לקשור את המשיב על סמך ראיה זו בלבד. לדבריו, יתכן שנמסר לו על-ידי אחר או  שמישהו אחר השתמש בו התקשר מאותו מספר והזמין את הפיצה.

11.  טענה נוספת של הסנגור המתייחסת לשני האישומים, בהודעותיהם של המתלוננים עולה במשטרה מסרו  שניהם כי לא יכלו לזהות את השודדים בהיותם רעולי פנים. אולם בשני המקרים נטען כי להם היה "מבטא ערבי". זאת, כאשר המשיב מדבר עברית ללא מבטא ערבי.

הכרעה לעניין הראיות

12. לאחר עיון בראיות נראה כי אכן ישנה חולשה מסוימת בראיות ביחס לאישום השני, אולם, ביחס לאישום הראשון, למרות טענותיו של הסנגור, מדובר בראיות אשר מלמדות על סיכוי טוב מאוד של המדינה להביא להרשעת המשיב, ובודאי מספיקות למעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

13. לעניין שעת השוד הראשון של המתלונן מפיצריית "גוטה", ההזמנה התקבלה לכאורה בשעה 23:05, לכאורה השודד התקשר לאחר מכן כדי לברר איפה ההזמנה שלו עומדת, ואכן הנאשם לכאורה התקשר שנית בשעה 23:31. ההזמנה נרשמה על-ידי דרור כהן, עובד במקום. בהודעתו זה הסביר כי רשם שני מספרי טלפון, המספר ממנו חייגו, והמספר אותו מסרו בעל פה בעת השיחה. השליח לא מצא את המקום, טלפון למספר שנמסר בעלפה  לא הועיל לשליח שכן היה שגוי, והשליח קיבל הוראה להמשיך להזמנה אחרת. מכאן שההזמנה אכן התעכבה. אכן, מספר דרור כהן, הייתה שיחה שנייה, מאותו מספר בו התקשרו לראשונה, בשיחה השנייה התקשרו לברר מה קורה עם הפיצה, דבר המשתלב עם האיחור בהזמנה, בהתאם לדיווח השליח כי לא מצא את המקום.

14. למעשה, הקושי היחיד בסדר הזמנים נוצר מעדותו של השליח אשר אומר כי נשדד "בסביבות בשעה 23:20" היינו לפני השיחה השנייה. אולם, בהנחה כי השוד היה כ- 12 - 13 דקות אחר כך, אין שום תמיהה. יוזכר כי מדובר על זיכרון סובייקטיבי של אדם אחרי טראומה, אשר בהחלט עלול לטעות כמה דקות לכאן או לכאן. אף לא מצאתי כל תמיהה בכך שלקראת סוף הזמן, החלו השודדים להתייאש מהגעת ההזמנה, והחלו להתקשר לפיצרייה אחרת בתקווה להוליך קרבן אחר את המלכודת, או שתכננו להוליך אותו למקום אחר לאחר בריחתם ממקום זה. לו היה המשיב נותן הסבר אחר בחקירתו למספרי הטלפון, צריך היה לבחון הדברים, אך הסבר כזה לא ניתן. לפיכך, נוכח עדותו של דרור, שיחות הטלפון מהוות ראייה טובה נגד המשיב ובודאי שלא שוללות המעשה.

15. הסנגור מסתייג מהמשקל שניתן על ידי המדינה לדו"ח של החוקר אודות התנהגות המשיב בעת ההובלה למקום האירוע. על פי דו"ח, החוקר הגיע למקום השוד, בו היו שתי אפשרויות להתקדם, ישר או שמאלה, והמשיב, באופן לא טבעי, פנה שמאלה. לשיטת החוקר, הדבר מלמד  כי המשיב ידע את מקום השוד. על עניין זה, בניגוד לכמעט כל שאלה אחרת, המשיב ענה בחקירתו, וטען כי החוקר רמז לו איזו דרך ילך בה. אולם, בעניין זה מדובר במילתו של החוקר מול דבריו של המשיב, ובכך קמה ראייה לכאורה שיש בדבר זה ממש.

16. אין משקל רב לטענת הסנגור המתייחסת להודעתיהם של המתלוננים שמסרו במשטרה כי לא יכלו לזהות את המשיב ושותפו וכי היה להם מבטא של ערבי. אכן, לא ניתן לזהות חזותית מי שהיה רעול פנים. עוד יש לזכור כי הנשדד השני תיאר רק אחד שדיבר עמו, אשר לו היה מבטא ערבי. אצל הראשון גם כן נראה, מתוך דבריו, שרק אחד דיבר, אך הדברים אינם חד משמעיים. כך, שייתכן בהחלט כי השותף היה ערבי. יתרה מזו, כשם שאדם מכסה פניו, כך יכול אדם לכסות את קולו, וכמיטב כישרונו לחקות מבטא ערבי שהוא מבטא נפוץ, וקל יחסית לחיקוי עבור ילידי הארץ. יש לזכור כי השיח היה קצר ומועט ביותר, ורבים הם היכולים במספר משפטים להטעות לגבי המבטא.